לרובכם, ככל הנראה, תהא הקדמה זו מיותרת כי את פרופ' ויטו וולטירא אין צורך להציג בפניכם. לכן, תהא זו הקדמה אישית, קצרה וממצה.
ויטו ואני נפגשנו לראשונה בשנות השמונים במסגרת פעילות האיגוד. מאז היינו לחברים למקצוע ולחברים אישיים קרובים. במהלך השנים, ויטו חלק איתי רבים מהסיפורים על חייו המקצועיים והאישיים. הרבה מהסיפורים מרתקים ומעניינים. חלקם הועלה על ידו בכתב, והגיעו לברי מזל. להלן תמצית של כמה סיפורים מההסטוריה הפרטית של ויטו וולטירא:
ויטו נולד ולמד באיטליה. משנכנסו לתוקף חוקי הגזע (1938) הוא נאלץ לעקור לשוויץ כדי ללמוד ארכיטקטורה באוניברסיטת לוזאן. בסיום לימודיו הוא חזר לאיטליה, אך משהחל הכיבוש הנאצי, ויטו רתם עצמו לפעולה במחתרת בה הקים ופיקד על יחידת לוחמים שפעלה נגד הנאצים. אחת הפעולות החשובות שנוהלה בפיקודו היתה מבצע מוצלח לשחרור יהודים שהיו כלואים במחנה הריכוז 'סירוילאנו' שבעמק טינא. בתום המלחמה ויטו חזר לעיר הולדתו אנקונה, שם פעל לתכנונה ולשיקומה.
בשנת 1951 ויטו עלה לארץ. מיד עם הגיעו החל לעבוד באגף התכנון (אז במסגרת משרד ראש הממשלה בירושלים). הוא עסק בתכנון הארצי יחד עם אדריכל אריה שרון. במסגרת עבודתו באגף הוא תכנן יחד עם האדריכל והצייר מרסל ינקו את כפר האומנים עין – הוד, והיה ראש הצוות למחקר ולתכנון שכונות ירושלים במסגרת תכנית המתאר הראשונה לבירת ישראל.
לאחר תקופת עבודתו בירושלים ויטו עבר לצפון, השתקע בנצרת עילית, ועבד מאז במשך שנים רבות במחלקת התכנון של מחוז הצפון. בתפקידו זה ויטו עסק בקשת רחבה של נושאי תכנון ובהם תכניות מתאר לישובי הבדווים, תכנון הגנים הלאומיים, ותכנון המרכזים ההיסטוריים של בית שאן, טבריה, עכו, ראש-פינה וצפת.
לאחר שנים רבות של פעילות ענפה בצפון, ויטו שב לפני כשנה לירושלים כדי להמצא בקרבת בתו מיכל.
מצורפים שלושה ממאמריו של ויטו המהווים ביטוי לעבודתו המקצועית הברוכה בארץ.
מאמר מס' 1- האוטוסטראדה הבין לאומית, מפרץ חיפה- המפרץ הפרסי
מאמר מס' 2- אנה, אני והפארקים הלאומיים
מאמר מס' 3- רכבת העמק
פרופ' דבורה שמואלי
אוניברסיטה חיפה
