תכנית שדה דב חולשת על עתודת הקרקע הגדולה ביותר שאינה מתוכננת בת"א- יפו )450,1 דונם( וצפויה לכלול כ-000,16 יחידות דיור בהן יתגוררו כ-000,41 איש. לאור עלות הקרקע הגבוהה בשדה דב, התנאי הבסיסי ליצירה של תמהיל אוכלוסיות הוא התערבות ציבורית לשם פיתוח אפשרויות מגורים שעלותן הולמת את היכולת הכלכלית של משקי בית בעלי מאפייני הכנסה בינונית ונמוכה. שכן, בהעדר התערבות, כוחות השוק יובילו לבניה של דיור שעלותו מכוונת למשקי בית הנמנים על העשירונים המבוססים ביותר בחברה. תכנית הדיור החברתי לשדה דב מציעה מתווה להקצאת שטחי מגורים עבור דיור חברתי, דיור בהישג יד ודיור ציבורי, בהיקפים המשקפים את האידאל לתכנון רובע חדש באזור ביקוש גבוה.

ההקדמה סוקרת בקצרה את תופעת ההפרדה המרחבית על פניה הפיזיים והתפקודיים במגוון תרבויות של תכנון, בראי היסטורי ועכשווי. נקודת המוצא היא שההפרדה המרחבית אינה רק פן בלתי נפרד מהמורפולוגיה של ההתיישבות האנושית מראשית ימיה, אלא שהיא משקפת כוחות עמוקים יותר המופעלים על הנוף, של היררכיות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. פעמים רבות, קווי ההפרדה מייצרים אזורים ואזורי- ביניים בקני-מידה שונים ברמה הפיזית והטריטוריאלית – ומכאן גם "מרחבים של הפרדה" בכותר המדור הנושאי. אזורים אלו פותחים פתח להבנת יחסי הכוחות הרשמיים והבלתי רשמיים המכוננים על המרחב, ולהבנת הדינמיזם הקונפליקטואלי הטבוע בהם תוך העלאת שאלות אתיות. על רקע זה, לצד הדיון ההיסטורי, ההקדמה מציגה את התרומות במדור, תוך הדגשת הזיקה ההדוקה שלהן לנושא החתך, וכן את הרלוונטיות של התרומות לפרקטיקה ולשיח התכנוני ברמה הגלובאלית כמו גם בהקשר הישראלי.

מאמר זה מציע נקודת מבט על הסביבה הבנויה, המנסה להעשיר את מחשבותינו על תכנון מזווית איכותנית, בפרט מנקודת מבט אתית, שהיא בעלת פוטנציאל לעיצוב מדיניות עירונית. נקודת המוצא מתבססת על מושג הכנסת אורחים בהגותו של הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס. להכנסת האורחים, עבורו יש משמעות אתית והיא אירוע המתרחש מתוך מתח מהותני, בגבול בין האני לאחר. מחד זוהי קבלת פני האחר אל הבית בברכה, בכיבוד זרותו, ומאידך יש בהכנסת האורח איום והסתכנות באבדן הרכוש על ידי אותו אחר. אנסה להצביע כיצד פתיחת הבית בפני האחר היא מעשה אתי המעמיד שינוי גישה מרחבי ביחס לסביבה הבנויה, הנע בין קנה המידה השונים מהמרחב הביתי עד לאורבאני. רובנו כיום חיים בסביבה אורבאנית, סביבה אשר מרחביה מורכבים משטחים בנויים המעוצבים על ידי חזיתות מבנים. מאמר זה קורא תיגר על הרעיון של הבנת חזיתות המבנים כהיראות חיצונית, שטוחה הממסגרת או מייצגת את תכני המבנים. אמנם, לוינס לא עשה חיבור מפורש לתחום זה, אך אני מעוניינת להציע קשר קונקרטי להבנת חזית המבנה כסיטואציה המשמרת מתח בין ההתכנסות הביתה פנימה, לבין ההתרחשות הבאה מבחוץ, בקבלת פני האחר. תנועה כפולה זו מרמזת על כל החזית כאזור גבול, כמקום, אשר בלב ליבו מתקיים מתח, קונפליקט מהותי, מרחב של הכנסת אורחים. אמנם ערים מאופיינות בקונפליקטים שונים המתקיימים במקומות שונים בין אם הם פוליטיים אתניים או כלכליים, אולם במאמר זה מעוניין להציע כי אין המדובר בחלל המכיל קונפליקטים כי אם במבנה קונפליקטואלי של העיר הנמצא מתחת לפני השטח ושתמיד הינו חלק מהחלל האורבאני . מבחינה אתית על מתכנני ערים לדאוג ולשמר פלורליות זו, המתקיימת בבסיס היחידה האורבאנית היוצרת חלל הטרוגני, כזה שאף פעם לא יכול להיות נייטראלי, והוא תמיד טעון במתח בין מארח לאורח. מילות מפתח: אחרות, אתיקה, הכנסת אורחים, חזיתות , לוינס, עירוניות, קונפליקט.

הארגון, הרציונל המכַ וון, ומסקנות הכנס על הקדחת הצהובה שנערך בדקר באפריל 1928 מספקים לנו מבט פנימה באשר לתפקוד רשתות אינטר-קולוניאליות של ניהול תכנון עירוני והתפרצויות מגפות באפריקה שמדרום לסהרה. במשך תקופת "בניית האימפריה" התחזקה אמנם היריבות הלאומית באירופה, אולם בו-בזמן הופיע שיתוף פעולה בינלאומי ותיאום אינטר-קולוניאלי בין הכוחות המעורבים. הן שיתוף הפעולה הן התחרות דאז בין האומות האירופיות משתקפים בניתוח שלנו את הכנס בדקר, השופך אור על משמעותן והשלכותיהן של רשתות טראנס-לאומיות אלו של מומחיות מדעית. לא רק שיישום הפרקטיקות התכנוניות שקודמו במסגרת רשתות אלו בעת מגפה היה תמיד נוקשה יותר בסביבה הקולוניאלית בהשוואה לסביבה המטרופולינית. כפי שנראה, לא פעם הוכתבה המדיניות התכנונית על ידי אנשי רפואה "ניידים" שתרמו לדיפוזיה של אותם רעיונות סמי-מדעיים בקרב הטריטוריות הקולוניאליות. על רקע זה נדון בנושא מפתח, הוא תכנון ההפרדה במגורים על בסיס גזע בערים הקולוניאליות של בריטניה וצרפת באפריקה שמדרום לסהרה. המאמר מתבסס, בין השאר, על תיק ארכיוני על אודות כנס זה שלא זכה עד כה לתשומת לב בספרות המדעית.

מאמר זה משקיף על תגובת התכנון והמנהל העירוני לַא-פורמאליות באפריקה שמדרום לסהרה. הטיעון הוא ששלטונות אפריקה שמדרום לסהרה סוגדים לפורמאליות במסגרת היותם חדורי אובססיה למודרניות עירונית. סגידה זו מושתתת על תשוקה למודרניות עירונית המבוססת על סדר רשמי, סדר אשר הם סבורים שלא יכול להתקיים לצד 'חוסר סדר' וה'בלתי נשלטות' של הַא-פורמאליות. אני מבקר את הטענה שהא-פורמאליות בלתי נסבלת וצריך להכחידה או לבייתה. אני מסיק שהתצורה של השלטון העירוני ושל המערכות החברתיות-כלכליות כשלעצמן באפריקה העירונית שמדרום לסהרה, הופכות את הא-פורמאליות לבלתי נמנעת ואת מחיקתה לבלתי אפשרית.

במשך האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, הגרפיטי שימש הן אמצעי תקשורת והן אמצעי התנגדות למאבק הנוער נגד הכיבוש הישראלי. ה'כתובת על הקיר' אפשרה לפלסטינים לתקשר באופן אנונימי אך ציבורי, למרות הצנזורה הישראלית, ולאתגר באופן בולט, שבא אז מהבטן, את הפיקוח והשליטה הישראלים. כיום, הגרפיטי ממשיך לשמש אמצעי תקשורת והתנגדות נגד הכיבוש המתמשך של הגדה המערבית ורצועת עזה. אולם, בשונה מהאינתיפאדה הראשונה, קיימת השפעה והשתתפות בינלאומית בולטת בגרפיטי על חלקי הבטון של חומת ההפרדה הישראלית. אמן הרחוב הבריטי בנקסי )Banksy ,)נגן הפינק-פלוייד לשעבר רוג'ר ווטרס )Waters ,)הפרויקט ההולנדי 'שלח מסר' )'Message-a-Send )'כמו גם אקטיביסטים אינדיבידואליים בינלאומיים רבים מספור – אלו תרמו לגרפיטי על החומה במטרה לבטא סולידריות עם פלסטינים או להתנגד לכיבוש המתמשך. מאמר זה, המבוסס על עבודת-שדה בגדה המערבית שנערכה בין יולי לספטמבר 2009 ,חושף: )1 )כיצד הגרפיטי על חומת ההפרדה הישראלית מתפקד כצורה של התנגדות מצד אקטיביסטים טראנס-לאומיים; )2 )כיצד קהילת האקטיביסטים והאמנים הממקמת את הגרפיטי על החומה הופכת אותה למקום חדש של רה-\דה- טריטוריאליזציה; וכן )3 )את הדרכים בהן מומחי תכנון יכולים להיות מעורבים עם 'מרחבים מעומעמים' כאלו כפי שנוצרים בעולם מפולג באופן גובר. המחאה של מרחב ומקום דרך ייצור טראנס-לאומי של גרפיטי על חומת ההפרדה הישראלית מעלה שאלות בדבר תהליכי דה-טריטוריאליזציה ורה-טריטוריאליזציה כפי שנקשרים לחומה זו. תהליכים אלו רלוונטיים גם למקומות אחרים הנכשלים להתאים עצמם למרחבים המסורתיים שעברו 'נירמול' תחת פעילות ממשלית.

הגם שפוליגמיה אסורה בישראל, היא רווחת בקרב בדואי הנגב. לאורך השנים, לא רק שישראל נמנעה לפעול למיגור התופעה בנגב, אלא שבפועל היא עודדה אותה. המאמר יתמקד במדיניות הקצאת קרקעות למשפחות פוליגמיות בנגב בהתאם למספר הנשים. מדיניות שהנה בעלת השלכות משמעותיות על תכנון המרחב. ראשיתה של מדיניות זו בהנחיה מותנית שניתנה על ידי היועץ המשפטי לממשלה משנות השמונים, ואשר יישומה הורחב עם השנים. ההימנעות מיישום החוק האוסר פוליגמיה בנגב, הנה אחד מביטוייה של המדיניות המיושמת ביחס לבדואים, המעדיפה את השימוש בכלים תכנונים, על פני כלי האכיפה. המאמר יטען, כי נוכח השלכותיה החמורות של הפוליגמיה, חיוני לערוך שינוי במדיניות זו.

רמת ההפרדה המרחבית בישראל/פלסטין הנה מהגבוהות בעולם, והיא קשורה ישירות לתפקידו של התכנון המרחבי. שתי דמויות מסמלות יותר מכל את תכנון המרחב הישראלי – אריה ואריאל שרון. הראשון היה אדריכל ומתכנן מוביל מהשמאל הסוציאליסטי, ואילו השני היה מצביא ופוליטיקאי ימני ואבי מפעל ההתנחלויות. עוצמתה של ההגמוניה התכנונית מודגמת בכך, שלמרות ההבדלים בין השרונים, שניהם הובילו אסטרטגיה מרחבית דומה, של הפרדה מרחבית חדה בין יהודים וערבים. ניתן לתמצת אסטרטגיה זו לראשי התיבות נהי"ה )"ניקוד – הפרדה– ייהוד – הגבלה/הפרטה"(, והיא אשר התוותה את תהליך הקולוניזציה היהודית בישראל/ פלסטין. שרון הראשון התמקד בתחומי הקו הירוק, ואילו השני פרץ אותו תוך יצירת מצב קולוניאלי ביש"ע. אסטרטגיית השרונים פעלה להקמתם של למעלה מאלף יישובים מתבדלים, לחלוקה מחדש של משאבי הקרקע, לייהוד וריבוד עמוק של המרחב המסוכסך. במקביל נמחק, כווץ, הופרד והוגבל המרחב הפלסטיני אל תוך מובלעות מוחלשות, ונוצרו פערים ניכרים בין מעמדות-אתניים בתוך החברה היהודית, תוך החלשה של קבוצות המהגרים המאוחרות, במיוחד המזרחים. אסטרטגיית ה-נהי"ה לא נותרה בתחום המרחבי, אלא הפכה לתשתית משטרית אשר תרמה רבות לעיצוב החברה בארץ. אימוץ עקרונותיה על-ידי מקצועני המרחב סייעה לחלחול ומיסוד היגיון ההתפשטות וההפרדה במנגנונים צבאיים, משפטיים, מעמדיים ותרבותיים. התכנון 'השרוני' העניק לגיטימציה מקצועית למבנה של 'נפרד ולא שווה' שהפך בעשורים האחרונים לתהליך של 'אפרטהייד זוחל'. מול אלה, האתגר העיקרי כיום הוא תיקון מרחבי וחברתי המצריך את שינוי משטר ההפרדה הדכאני. מהלך זה דורש שינוי עמוק בעקרונות נהי"ה והבנייה מחדש של מסגרות דרכם יכוננו מרחבים ישראליים צודקים, רב-תרבותיים ובני-קיימא.