שיתוף הציבור בתכנון הוא תחום ההולך ומתפתח בשנים האחרונות בעולם, ובמידה מסוימת אף בישראל. מתוך הכרה בחוסר שיתוף משמעותי של התושבים בתהליכי תכנון, ובצורך ההולך ועולה לעשות זאת. קיימים כלים ומתודות שונים לשיתוף הציבור בתכנון, אך לא ברור כיצד כלים אלו משרתים את הצורך הקיים בשיתוף ובאיזה אופן בכלל ניתן ליישם אותם במסגרת התכנונית הסטטוטורית בישראל. קיימת ביקורת רבה על תהליכי שיתוף ציבור כפי שהם באים לידי ביטוי בישראל, ועל חוסר היכולת שלהם לתת מענה ממשי לצורך בהשתתפות נרחבת יותר של התושבים בתהליכים תכנוניים. מטרת מאמר זה היא לבחון באופן השוואתי את הפער הקיים בין ההצהרות בדבר הצורך לקיים תהליכי שיתוף ציבור בתכנון, לבין היכולת בפועל ליישם תהליכי שיתוף משמעותיים ולהשפיע על תהליכי תכנון בישראל. מטרתנו, אם כן, היא לנסות ולהעריך האם וכיצד המטרות המוצהרות לשמן מקיימים תהליכי שיתוף ציבור בתכנון בישראל מצליחות לבוא לידי ביטוי במסגרת המגבלות התכנוניות והממסדיות הקיימות, דרך ניתוח של שלושה מקרי מבחן שונים והשוואה ביניהם. המאמר יתחלק לשלושה חלקים מרכזיים: מהו שיתוף ציבור בתכנון, מהן מטרותיו, ומהו הקונטקסט בתוכו הוא מיושם בישראל? כיצד מיושמים תהליכי שיתוף ציבור הלכה למעשה בישראל? דרך בחינת שלושה מקרי מבחן שונים והשוואה ביניהם. מה ניתן ללמוד מתהליכים אלו והאם הם מצליחים להשיג את מטרותיהם?

נופים אסוציאטיביים מבטאים את הקשר שבין המקום לבין האדם המתבונן בו. נופים אלה מתקשרים לאסוציאציות בנות הגדרה הקשורות לדת ואמונה או להיסטוריה ולמיתוסים, לאידיאולוגיה, לפולקלור ואפילו לאמנות ולשירה. לא ניתן לזהות את הנוף האסוציאטיבי ללא אסוציאציות אלה. בשונה מנופים אחרים, הקשר בין האדם למקום מתבסס על מידע וידע מוקדמים במגוון נושאים בהם ניחן כל פרט במידה שונה. המחקר הנוכחי עוסק בתפישה ובמהות של הנופים האסוציאטיביים, ובאופן בו מעניק האדם זהות לנוף בהסתמך על הידע שלו ועל תכונותיו האישיות. המאמר מציע מסגרת אוניברסלית לזיהוי המקורות הקוגניטיביים שיוצרים את מהותם שלהנופים האסוציאטיביים. לשם כך, המחקר מתבסס על שתי אסכולות פילוסופיות: אקזיסטנציאליזם ואמפיריציזם. ההשערה המרכזית טוענת שתכונותיו האישיות של הפרט משפיעות על הדרך בה הוא תופש נופים אסוציאטיביים, כאשר הגישה האקזיסטנציאליסטית משפיעה על התוכן שהפרט יצוק אל הנוף שהוא מזהה והגישה האמפיריציסטית משפיעה על מוחשיות הנופים שיזהה. בחינתן של השערות אלה נסמכה על מדגם של 220 משתתפים )סטודנטים לגיאוגרפיה וסטודנטים בקורס למורי דרך( שענו על שאלון בו הוצגה הגדרה כללית לנוף אסוציאטיבי והתבקשו לתת דוגמא לנוף, ספציפי שכזה ולאפיינו. תוצאות המחקר אכן מאששות את ההשערה ומעידות על כך שמאפייניו ותכונותיו האישיות של הפרט מהווים את הבסיס ממנו מתפתחת תפישתו. דרך יצירת הנוף האסוציאטיבי היא אמנם אוניברסלית, אך לא התכונות האישיות הדרושות ליצירתו. לצורך מיפוי שיטתי של נופים אסוציאטיביים, יש לבחור אוכלוסיית מחקר רחבה ומגוונת שתייצג את כל קבוצות האוכלוסייה. בהתבסס על אוכלוסיית זו ניתן יהיה למפות בצורה מייצגת את הנופים האסוציאטיביים הנתפשים ובכך לעדן ולאפיין ביתר דיוק מכלולי נוף, למשל את אלו של תמ"א 35.