מאמר זה מבקש לדון במדיניות תכנון ופוליטיקה עירונית ויחסן ללהט"בים, וכן בפוטנציאל של אלו לקדם סוגים שונים של צדק מרחבי ותכנוני עבור קהילות מיניות בעיר. המאמר סוקר בקצרה את הסוגיות המרכזיות בספרות בתחום תיאוריית התכנון בנוגע לתכנון ומיניות, וכן שלושה היבטים של צדק העשויים להתבטא בתחום התכנון והפוליטיקה העירונית – צדק חלוקתי, צדק הליכי וצדק הכרתי. שלושת ההיבטים הללו מנותחים לאור מקרה המבחן של המרכז העירוני לקהילה הגאה )המרכז הגאה( בת"א-יפו והתהליך שהוביל להקמתו המסקנה היא כי מקרה המבחן מבטא באופן ברור צדק חלוקתי וניסיון לקדם צדק הליכי. יחד עם זאת, בכל הנוגע לצדק הכרתי מדובר במקרה מורכב המבטא הן קידום של צדק הכרתי מחד גיסא, אך ניתוח קווירי מעיד כי הכרה זו מוגבלת לחלקים ומרחבים מסוימים בלבד בקהילה הגאה, מאידך גיסא.

שכונת נווה שאנן בתל-אביב הפכה בשנים האחרונות למרכז העירוני הבלתי מעורער של עשרות אלפי מהגרי עבודה ומבקשי מקלט ממדינות שונות. מאמר זה בוחן את היווצרות התופעה המרחבית בעיניים ביקורתיות, דרך ייצוגה כמסמנת את הגלובליזציה של תל-אביב. בשיח זה ממותג האזור כ-'מתחם התחנות', והוא מתואר ומנותח כחלק בלתי נפרד מתופעת ה'שונות' )diversity )בה מתפארות ערי עולם. המאמר בוחן את הפער בין התפתחות התכנון והבינוי באזור בפועל, כלומר ריכוז של עוני, קונפליקט ואוכלוסיות מוחלשות, לבין ייצוגיו בשיח התכנוני של, ועל, תל-אביב. שיח 'השונות' המתאר את התופעה כחלק בלתי נמנע של הפיכת תל-אביב ל'עיר עולם', כך טוען המאמר, מצפין את האופן המפלה בו משאבי התכנון ומפגעיו מתחלקים בין הקבוצות בעיר, ובכך נותן יד לניצול והרחקה של תושבי דרום העיר )הוותיקים ומהגרים( מנפלאות הגלובליזציה ומשאביה.

המאמר בוחן את התפתחותה של 'אזרחות בעבודה' )work at citizenship ,)כלומר האופן בו אנשים נאבקים באמצעות שוק העבודה על אופי האזרחות שלהם. הוא משרטט את התפתחות מאפייניה של אזרחות זו אל מול דפוסי הפיתוח באזורי השוליים בכלל, ובאזור חצור הגלילית בפרט. המאמר מנתח את המאבק על שמירת מקומות עבודה בתעשייה הפריפריאלית בעידן ההפרטה הגורפת כמאבק על צדק חלוקתי אל מול עוול מתמשך. בתוך זה, מדגים המאמר את האופנים בהם מעמד, זהות אתנית והמיקום המרחבי מהווים את 'אבני הבניין' של האזרחות החדשה הנוצרת במאבקי העבודה בפריפריה, כאשר אי הוודאות )ואי הצדק( בפיתוח המרחב, כמו גם המיקום הפריפריאלי, הופכים למסד ולטפחות של אזרחות העבודה החדשה.

האם ניתן לתכנן עיר צודקת? ואם כן, כיצד? דרישה מרכזית שעלתה מהמחאה החברתית )2011-2012 )ביקשה לחייב את כל תכניות העיר והאזור המשמעותיות בישראל בהכנת 'תסקיר השפעה חברתית', בדומה לתסקיר השפעה סביבתית. דרישה זו קשורה ישירות למשבר הדיור שחולל את המחאה וממשיך ביתר שאת עד היום, כמו גם לממצאיהם של מחקרים בתחום התכנון המצביעים על תפקידו המרכזי של הצדק החברתי בעיצובה של עיר מוצלחת. המאמר הינו פרי של פרויקט, ראשון מסוגו בארץ לפי מיטב ידיעתנו, שתוצרו תסקיר השפעה חברתית מקיף לתכנית מתאר עירונית. הפרויקט נערך על-ידי צוות סטודנטים לתואר שני מהמגמה לתכנון באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת סדנא ל'מדיניות עירונית'. הכנת התסקיר יישמה את תפיסת 'העיר הצודקת' של החוקרת סוזן פיינסטיין )2011, Fainstein ,(וחקרה לעומק את מצב )אי( הצדק המרחבי-חברתי ואת מגמות השינוי בארבעה ממדים עיקריים של התכנון העירוני בבאר שבע. הממצאים מעידים על קיומן של בעיות תכנוניות-חברתיות משמעותיות בבאר שבע, הכוללות פערים עמוקים בין שכונות, הן במעמדן חברתי-כלכלי והן במידת הטיפוח של הסביבה הבנויה. הפערים בולטים במיוחד בין שכונות המעטפת החדשות אל מול שכונות הליבה הפנימיות והישנות. בדיקת מצבן של קבוצות זהות בעיר איתרה מספר קהילות החשות נינוחות ותחושת בית וביטחון בעיר, בעוד אחרות חשות ניכור ושוליות. נמצא כי מידת הדמוקרטיה התכנונית בעיר לוקה בחסר, עקב שיתוף לקוי של הציבור בהכנת התכנית וחוסר מידע בסיסי בנוגע להעדפות התושבים. על בסיס הממצאים נבחנה תכנית המתאר המוצעת כיום לעיר )"באר שבע 2030 ,)" הממליצה על פיתוח מאסיבי וציפוף של שכונות, האטה משמעותית של הפיתוח בשכונות המעטפת. הבחינה העלתה שהתכנית החדשה עונה באופן סביר על הצורך לצמצם פערים מעמדיים והבדלים ברמת הפיתוח בין השכונות, אם כי אין בתכנית בחינה הולמת, קל וחומר מענה, להשפעות השליליות האפשריות של הפיתוח על המרקם החברתי של שכונות הליבה. התכנית מתעלמת גם כמעט לחלוטין מצרכיהם החברתיים והתרבותיים של מיעוטים מוחלשים בעיר. בנוסף, היא אינה מציעה פתרון לחסר הדמוקרטי שהתגלה בתהליך התכנון העירוני. על בסיס אבחנות אלה מסתיים המאמר במספר הערות על כיווני התערבות בדרך הארוכה והמפותלת לעבר העיר הצודקת.

במאמר פורשת המחברת את הגישה הפדגוגית להוראת תכנון וצדק חברתי, שפיתחה בתקופת עבודתה באקדמיה ובחברה האזרחית. המאמר סוקר את הקשר בין הגישה הפדגוגית לספרות תיאורטית בתחום, ומפרט את האתגרים וההזדמנויות של הכללת ממדים חברתיים וביקורתיים במעשה התכנון העירוני. המאמר מפרט את מימוש הגישה בפרויקט יישומי של אוניברסיטת תל-אביב שנערך בגבעת עמל, תל-אביב ואת השלכות ממצאים הפרויקט על תכנון העיר הצודקת בתל-אביב ומעבר.